<h1>מברך בעל</h1>
<h2>דף לה.</h2>
נהגו ג"כ בכל גלילותינו אלה על פי חכמי הדורות הקודמים שכל שאבי הבן מל את בנו, מברך למול את הבן, וכשראו אותם התלמידים בדבר צווחו עלינו כמה צווחות לומר שזה אינו, וכל המל בין שמל את בנו בין שמל את בן חבירו כלם מברכים על המילה, וצווחו עלינו שהן נוהגים כן עפ"י הרב הרמב"ן ז"ל והוא דעת רבינו יעקב ז"ל.
נמתי להם וכי ריבות למחשב גברא, ואף אני אומר לכם שאף אנו נוהגין שכל שאבי הבן מוהל מברך למול את הבן, ושהרב רבינו משה ז"ל כתבה כן בסוף הלכות מילה (פרק ג' ה"א) ובסוף הלכות ברכות (פי"א הי"ב) ושאף הרב ר' משולם בדרשי כתבה ונסכם בה עם הרב הגדול אביו הרב ר' משה בר יהודה ז"ל, וכן דעת כל עמי הארץ הזאת מימי קדם. ומעתה הרי רבנים כנגד רבנים ומנהג כנגד מנהג נהרא נהרא ופשטיה (חולין י"ח:) אלא הביאו ראיה ונראה למי דומה.
חזרו ואמרו הרי בראשון של פסחים אמרו (פסחים ז'.) בברכת ביעור מאי מברך רב פפי אמר לבער חמץ, רב פפא אמר על ביעור חמץ ואמרו שם בלבער כולא עלמא לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר להבא משמע ומ"ס לשעבר משמע, ואקשו ליה מעל המילה דאלמא להבא משמע, ותירץ התם היכי לימא אי אמרת דלימא למול לא סגיא דלאו איהו מהול, כלומר והרי אין החובה על המוהל אלא על האב. והקשה אבי הבן מאי איכא למימר, ותירץ אין הכי נמי כלומר דמברך למול. ובגמרא אסיק הלכתא על ביעור, הילכך על ביעור להבא משמע ואף אבי הבן מברך על המילה וכדכתב רבינו שלמה ז"ל שהרי מדאסקנא בעל ביעור אדחיה כולה סוגיא וכולהו מברך להו בעל.
נמתי להם אין זה כלום דלא אדחיה סוגיא אלא לענין ביעור, כלומר דהלכתא על ביעור, אבל לענין מילה לא אדחיה מידי בדא להבא, דקאמר לא סגיא דלאו איהו מהיל, אלמא פשיטא להו לכלהו דכל שהמצוה לעשות על ידי שאין אותה מצוה בפרט מוטלת עליו, מברך בעל, וכן נמי לא אדחיא הא דאקשי מלולב ותריץ בה דמדאגביה נפיק ביה, ומשום הכי מברך לה בעל, וכדברירנא ליה בדוכתא במסכת סוכה, ומדהני לא אידחו הא דתריץ נמי אין הכי נמי דאבי הבן מברך למול לא אדחיא. והא דאסיק הלכתא על ביעור טעמא אחרינא הוא כדמפרשי' בסמוך, וכבר ידעתם שעל ידי שמועה זו נתגלגל הדבר ונתעוררו המפרשים ליתן לב על חלוקת הברכות שזו בעל וזו בלמ"ד, וכללו בה כללים, מהם שנראה מכללם דאף אבי הבן מברך על המילה כדבריהם, ושכל הסוגיא שבכאן נדחית, ומהם שכללו בדרך שהסוגיא עומדת במקומה ותרוצין שבה כלם הלכה הם, אלא שהביעור יש לו טעם וטענה, ומעתה בואו ונדון באותם הכללים ונראה איזה מהם כל הברכות מתיישבות בו יותר. אף הם השיבו טוב הדבר כן תעשה כאשר דברת.
נמתי להם ואף אני אומר תחלה אותם הכללים שמהם אתם למדים כך, והוא שרבינו יעקב סובר שכל הסוגיא נדחית ואין הנוסח תלוי בין כשחיוב המצוה על המברך בין שאין חיוב המצוה עליו, ולא בין שיהא הברכה עובר לעשית המצוה, בין שיהא אחריה ואין טעם על המילה מפני שאין חיוב המצוה על המוהל, ולא טעם על נטילת לולב משום דמדאגבהיה נפק ביה, אלא טעם הדבר שכל מצוה שעשייתה גמר מלאכתה ואינה נמשכת, מברך בעַל, כגון על המילה בין בבנו בין בבן חבירו, וכן טבילה ושחיטה וכיסוי הדם והפרשת חלה ותרומה ומעשר נט"י, נטילת לולב פדיון הבן ביעור חמץ ספירת העומר מקרא מגילה על אכילת מצה ומרור, אבל מצוה שאע"פ שנעשית המצוה עדיין זמנה נמשך עוד הרבה, מברכין בלמ"ד, כגון להניח תפילין, להתעטף בציצית, לעסוק בתורה, לישב בסוכה, זה כלל הרב. ושמא על כלל זה של הרב אתם סומכים לומר שאף אבי הבן מברך על המילה, הריני מודיע לכם שכלל זה אי אפשר לסמוך עליו, שהרי לכלל זה אתם צריכים לברך על תקיעת שופר, שהרי מצותה גמר ענינה, והרי הכל יודעים שברכתו בלשמוע קול שופר. ואף רבינו האי ז"ל כתבה כן בפירוש, ואם אתם משיבים מפני שעדיין חיובה על סדר ברכות, הרי אותם תקיעות שעל סדר ברכות לאו בהדי הנך שייכן, ואותם שעל סדר ברכות אין צריכות לברכת שופר, שהברכות של תפלה נעשות ברכות להם כיוצר אור ואהבת עולם לקר"ש, ואותם שתקנו מיושב נתקנו לחלושים ולחולים שאין הדבר מצוי בהם להתעכב בשמיעתם על סדר ברכות. וכן קשה לכלל זה להדליק נר חנוכה שמשהודלקו נגמר מלאכתם וא"ע..... [וא"ת] שהוא נסעד בה מפני שצריך שיעור להמשך דליקתו עד שתכלה רגל מן השוק, מ"מ הדלקתו הוא המצוה, שהרי אם כבתה אין זקוק לה, ועוד מה יעשה הרב בקריאת ההלל שנוסח שלו בלקרוא או לגמור, ואם קריאתו המשך אף קריאת מגילה כן, וכן חלה ותרומה ומעשר שהרב מניחן בעל ואמרו בתוספתא של ברכות (פ"ז) שטופס שלהם להפריש תרומה ולהפריש מעשר והוא הדין לחלה, אע"פ שעשייתם גמר מלאכתם, וכן במילת גרים ועבדים נאמר בהם במסכת שבת (קל"ז:) למול את הגרים למול את העבדים, וכן להטיף דם ברית להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, וכן מזוזה ומעקה להניח מזוזה ולעשות מעקה וכן בתוספתא של פסחים (סוף פ"י) בברכת הפסח וברכת הזבח לאכול את הפסח ולאכול את הזבח. ואף בערבי פסחים בשמועת שאר ירקי בספרים מדוייקים נאמר בה לאכול מרור, וכן אתם מוצאים אותם בהלכות רבינו הגאון ז"ל אלפאסי, והרי סתירת כלליהם מבוארת. ומעתה אתם צריכים לכללים אחרים הנמצאים בה לשאר מפרשים שהסוגיא ותירוצין שבה כלם מתקיימים ולא נדחה דבר מן הסוגיא אלא דאפסקיה הלכתא בעַל ביעור, לטעם הנזכר בדבריהם כמו שאני מבאר לכם עכשיו.
חזרו וצווחו לא כי, שאף הרב מוחה בכללו של רבינו תם שהזכרנו, ועושה בה כלל אחר שהוא סותר ג"כ קצת הסוגיא, ומעמיד את קצתה אלא שמכל מקום דחאה לענין מילה לומר שאף אבי הבן מברך על המילה. נמתי להם, דברו, שומע אני לכם תהלה לאל. והראו לי שהרב רמב"ן ז"ל כולל בדברים אלו, שכל מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח אפי' נעשית ע"י עצמו מברכין בעַל, כגון מילה ושחיטת חולין ושחיטת פסחים וקדשים, אבל אותם שאי אפשר לעשותם ע"י שליח אלא בעצמו מברך בלמ"ד, כגון ציצית ותפילין וסוכה מצה ומרור, ובלבד שתהא ברכתו עובר לעשייתו ולא כנטילת לולב שאע"פ שאי אפשר לעשותה ע"י אחר מכל מקום המצוה קודמת דמדאגבה נפק ביה.
נמתי להם ומה יעשה הרב בנר חנוכה שאפשר לעשותה ע"י שליח והיא בלמ"ד. והם משיבים בשם הרב ז"ל שמאחר שצריך שיהא השמן שלו, הרי הוא כגופו.
נמתי להם ומה בכך ומה ענין שכשיהא השמן שלו יהי נדון כאלו צריך לעשות כגופו, וא"כ הרי שחיטת פסחו וקדשיו הן ע"י עצמו הן ע"י אחרים צריך שיהא שלו, וכן השבתי להם מהגבהת תרומה ומעשרות שאפשר לעשות ע"י שליח והן נעשות בלמ"ד כדאיתא בתוספתא. אלא שהם משיבים בשמור תרומה ומעשר צריך לעשות ע"י שליח שימנוה הבעלים ובידיעתם ומדעתם והרי זה כעצמו, ואין כוונתו לומר שכל שאפשר לעשות ע"י שליח מברך בעל, אלא כשאפשר לשליח לעשות כן בלא דעת בעלים ואף [זה] ודאי דוחק הוא אחר שהוא תולה את הדבר בשאפשר לעשות ע"י שליח ודאי אין הטעם אלא מפני שכל שאין החיוב ע"י עצמו אין נופל בדבר לשון למ"ד אלא לשון על, שהוא נופל על כל שהוא בתורת אותה מצוה אע"פ שאינו חייב על אותו מעשה בפרט. ואחר שכן למה לי אם ע"י שליח שאפשר לעשות מאליו מה, אם ע"י שליחות שיהא צריך בה דעת בעלים. ועוד מילת עבדו דאתמר עלה למול אף הוא אפשר לעשות ע"י שליח ואף בלא דעתו, בשלמא למול את הגרים אי אפשר ע"י שליח אלא מדעתו ומשום הכי נעשה בלמ"ד, אלא מילת עבדו מאי איכא למימר. וכן אף שופר נעשה ע"י שליח שלא מדעת בעלים. ואע"פ שהם מתרצים בזו שהשמיעה היא המצוה, אין זה כלום, שהרי אף מקרא מגלה הקריאה לשמיעה היא באה, ואם מפני שנוסח [ברכת] השופר על השמיעה ונוסח המגילה על הקריאה, מ"מ הכל ענין אחד, זה צריך לתקוע ולהשמיע, וזה צריך לקרוא ולהשמיע, ואף קביעות מזוזה אפשר לעשות ע"י שליח ושלא מדעת, ואעפ"כ כל שקובע בשלו מברך בלמ"ד, והרי שאף כלל זה אינו מתברר, ועדיין אנו צריכים למודעי, (שבת נ"ה:) ומעתה הרני מודיעכם שאר הכללים שבהם הסוגיא ותירוצין שבה כולם מקיימים. וביעור שברכתו בעל, טעם אחר הוא, שרבינו משה ע"ה פוסק כדברי הסוגיא לגמרי וכולל בשמועה זו, שכל שהוא עושה את המצוה לעצמו מברך בלמ"ד, כגון אב במילת בנו למול את הבן, ואדון במילת עבדו למול את העבדים, וכן כל אדם במילת הגר למול את הגרים, וכל שקובע מזוזה לעצמו לקבוע מזוזה, ומעקה לעצמו לעשות מעקה, וכן כל שעושה אותה לו ולאחרים כתקיעת שופר וכל שעושה אותה לאחרים מברך בעל, כגון מל את בן חבירו על המילה, קובע מזוזה לאחרים על מצות מזוזה, וא"כ כל המצות שא"א להן להתקיים ע"י אחר נעשית בלמ"ד, ודוקא במה שהוא מצוה, אבל דבר שאם רצה עושהו, ואם רצה אינו עושהו, כשחיטה וטבילה ונט"י ועירוב כולן בעל, ומ"מ בלולב אע"פ שעושה אותה לעצמו הואיל ומדאגבהיה נפק ביה מברך בעל, וכן כתב הרב, ואם זה בביעור שמשעה שהוא מתחיל לבדוק גומר בדעתו לבטל, ומשגמר בדעתו לבטל נעשה עיקר המצוה
